מערך שיעור בתנ"ך ומחשבת ישראל: צער בעלי חיים במקרא

למערכי שיעור בתנ"ך ומחשבת ישראל, תרבות יהודית ישראלית

פתיחה (5 דקות)

המורה פותח/ת בשאלה: מהאופן שבו אתם מכירים את המקרא, מה לדעתכם יהיה יחסו לפגיעה בבעלי-חיים, ולעזרה לבעלי-חיים?

חמלה לבע"ח כמאפיין אישיותי מוערך (10 דקות)

המורה מסביר/ה: יש כמה מקרים במקרא, ובמדרש למקרא, שבהם אדם נבחן על פי יחסו לבעלי-חיים.
האם זכורים לכם מקרים כאלה?

לאחר תשובות התלמידים, מסביר/ה המורה: המקרה הראשון הוא בסיפור על חיפוש אשה ליצחק,ובמפגש הראשון עם רבקה. אברהם שולח את עבדו לחפש אשה לבנו יצחק. יוצא העבד למשימתו החשובה, ומתפלל לסימן "ויאמר: ה' אלוהי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום, ועשה חסד עם אדוני אברהם. הנה אנוכי ניצב על עין המים, ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אומר אליה, הטי נא כדך ואשתה, ואמרה, שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובהאדע כי עשית חסד עם אדוני" (בראשית פרק כ"ד פס' י"ב-י"ד). ואמנם, רבקה, קרובה רחוקהשל אברהם, מתנהגת על פי הסימן אשר אליו התפלל עבד אברהם, ואף מגדילה עשות בדאגתה לגמלים: " וירץ העבד לקראתה ויאמר: הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ותאמר: שתה, אדוני. ותמהר ותורד כדה על ידה, ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת, ותרץ עוד אל הבאר לשאוב, ותשאב לכלגמליו" (בראשית פרק כ"ד פס' י"ז-כ').

המורה שואל/ת: מה דעת המקרא ליחס שמפגינה רבקה כלפי הגמלים? כיצד העובדה שיחסה של רבקה לעבד מושווה ליחס לגמלים, מחזק זאת?

המורה נותנ/ת לשני תלמידים לקרוא קטעים מן המדרש (קטע ראשון וקטע שני).

המורה שואל/ת: איזה יחס אנחנו רואים כאן כלפי בעלי החיים? בעיני המדרש, מה יחס זה מעיד על משה ועל דוד?

המורה מוסיפ/ה על תשובות התלמידים: אנחנו רואים פה יחס של דאגה וחמלה כלפי בעלי חיים, ואנשים אלה, שמועמדים להיות מנהיגי העם, נבחנים על פי יחסם זה. כאילו אומרים לנו המדרשים, שמי שיש בליבו חמלה כלפי בעלי-חיים, קל וחומר שיחמול כלפי בני אדם. למה?
כי בחברה שלנו רגילים להתייחס פחות לבעלי-חיים, לדאוג פחות לצרכיהם ולהתעניין פחות ברצונותיהם, ומי שיש בו די רגישות לראות באמת את בעלי-החיים שסביבו, על רצונותיהם וצרכיהם, ולדאוג להם, סימן שרגישותו כלפי הזולת היא רבה.

בואו ננסה גם אנחנו לעמוד לרגע במבחנם של רבקה, משה ודוד. נחשוב על בעלי חיים שאנו מכירים, ונראה מה הם צריכים, רוצים, אוהבים, וגם מה הם שונאים. המורה רושמ/ת את תשובות התלמידים על הלוח, ומסיפ/ה את הצרכים הבאים, אם לא נאמרו: מזון ושתייה מתאימים ומספקים, בריאות גופנית, אוויר נקי, שינה, יכולת להסתובב בחופשיות, סקרנות, בטחון, תחושת שליטה בחייהם, חברה, משפחה. המורה מוסיפ/ה כי צרכים אלה המשותפים גם לנו, בני האדם.

חקיקה בנושא פגיעה בבעלי חיים (13 דקות)

המורה שואל/ת: עכשיו ננסה לחשוב על בעלי חיים שסביבינו שאינם מקבלים דאגה כזו, וצרכיהם ורצונותיהם לא מתמלאים. האם יש לכם דוגמאות? לאחר תשובות התלמידים מוסיפ/ה המורה:בעלי חיים נפגעים על ידי אנשים פרטיים שמתעללים בהם, אך גם על ידי מוסדות שפוגעים בהם למטרות כלכליות. אם זה קרקסים שמשתמשים בשיטות עינוי בתהליך האילוף, גני חיות שכולאים בעלי חיים בכלובים צרים, חברות אופנה שפושטים את פרוותם של בעלי חיים, ניסויים אכזריים בבעלי חיים לצורך יצור של עוד שמפו, ומשקי מזון שפוצעים בעלי חיים, מעוותים את גופם, כולאים, מצופפים, ומפרידים אותם, על מנת לייצר יותר בשר בזול. לא נכנס כאן לפירוט על פגיעות אלה, אך אתם מוזמנים לקרוא עליהן עוד, ואף על איך ניתן לפעול נגדן, בחומר שאחלק בסוף.

המורה ממשיכ/ה ומסביר/ה: גם המקרא מתעסק עם מקרים בהם בעלי-חיים לא זוכים למלא את צרכיהם ורצונותיהם, ובאופן ספציפי, מקרים בהם בעלי חיים מועבדים על ידי בני אדם. המקרא אומנם לא אוסר העבדה של בעלי חיים, אבל חוקי המקרא קוראים להתחשב בצורכיהם של בעלי החיים המועבדים. אפילו בעשרת הדברות, בחוקים הכי מהותיים של העם היהודי, יש התייחסות לחמלה כלפי בעלי-חיים שמועבדים. אתם זוכרים היכן? המורה נותנ/ת לאחד התלמידים להקריא את הדיבר הרביעי (קטע שלישי להקראה).

המורה שואל/ת: מה דעתכם על הדיבר הזה בהקשר שבו אנו עוסקים? המורה מוסיפ/ה על דברי התלמידים: אמרנו שהמקרא מתיר העבדת בהמות אבל גם דואג לרווחתם, ובמקרה זה – לכך שהן ינוחו יום בשבוע. מובן שהפסוק מתייחס לזמנים עברו, בהם רוב בני האדם חיו על חקלאות, ולא היו להם אמצעים אחרים מלבד "בהמות עבודה". הפסוק מראה לנו שבתקופה זו גם היה מקובל שלאנשים יש עבדים, אך היהדות מחדשת בכך שהיא מבקשת רווחה לעבדים אלה – חופש יום בשבוע. אם היינו מסתכלים על הפסוק בסטנדרטים של היום, סביר להניח שלא רק היינו חושבים שמגיע לעבדים חופש יום בשבוע, אלא מתנגדים בכלל לעבדות, ואולי היינו חושבים אותו דבר גם ביחס לבעלי-החיים – שלא נכון להעביד גם אותם.

נראה עוד פסוקים מהמקרא שמדברים על רווחה לבהמות שמועבדות על ידי האדם, ואת הפרושים שלהם. שני תלמידים מקריאים את קטעים רביעי וחמישי להקראה, והמורה מסביר/ה אותם במקרה הצורך.

גידול ושחיטה לצורכי מאכל (15 דקות)

המורה שואל/ת: עוד נושא של פגיעה בבעלי חיים, שהמקרא לא נמנע מלעסוק בו, הוא הנושא של גידולם ואכילתם לצורכי מאכל. תנסו לחשוב על סיפורים מקראיים, ועל חוקים מקראיים שלמדתם, ולראות איזו גישה מציג המקרא כלפי גידול ושחיטת בע"ח לשם מאכל.

לאחר תשובות התלמידים, שניים מהם מקריאים את הקטעים השישי והשביעי.

התלמידים דנים בפסוקים ובמשמעותם, והמורה מוסיפ/ה על דבריהם: חז"ל מפרשים כי לאדם הראשון לא הותרה אכילת בעלי חיים. מדוע אם כן ניתן ההיתר לאחר המבול? על פי חז"ל, ההיתר ניתן בשל ירידת רמתם המוסרית של בני האדם בדור המבול, והציפיות המוסריות מהם ירדו אף הן.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש כרב האשכנזי הראשון בא"י, ונחשב לאחד מגדולי אישי הרוח שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים, התייחס רבות בכתביו לנושא אכילת בשר ביהדות, והתיחסויותיו אלה לוקטו לספר "חזוןהצמחונותוהשלוםמבחינהתורנית" . הרב קוק מסכים עם פירוש חז"ל לגבי צמחונותו של האדם והיתר אכילת הבשר לנח. הוא אף טוען כי באכילת בשר יש משום דרגה מוסרית נמוכה יותר."חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחתחיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו" (שם עמ' ז); וכן "אי אפשר כלל לצייר, שאדון כל המעשים, המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חוק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשריהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעברו את רגש מוסרו על ידי שפֹך דם, יהיה גם דם בעלי
חיים" (עמ' ח). הרב קוק מסביר, שנדרשת הדרגתיות בהתפתחותו המוסרית של המין האנושי. תחילה צריכיםבני האדם לפתור את בעיית האיבה והמלחמות שבקרבם, ורק לאחר מכן יוכלו להגיע לדרגההמוסרית הגבוהה של התנהגות מוסרית וצודקת כלפי בעלי חיים: "אין ספק בדבר, שאלו היהאיסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלהי, הראוי להתפשט על כל היצורים… לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל, ורוח הטומאה טרםעבר מן הארץ, אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות. התאוה הבהמית לאכול בשר, כשהיתהמתגברת, לא היתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה" (עמ' יד(. מכאן, שההיתר לאכול בעלי חיים הינו היתר שיש בו משום ויתור מוסרי, העתיד להתבטל בעתיד (עמ' יח'), ויתור שהתקבל, כנראה משום שבדור המבול לא נמנעו האנשים אף מהרג אנשים אחרים, אך במצב האידיאלי על פי המקרא, מצב אותו מייצג גן העדן, האדם הוא צמחוני.

המורה שואל/ת: אם גן העדן מייצג את המצב האידאלי בעבר, הרי שאחרית הימים הוא המצב האידיאלי בעתיד. ומה אומר המקרא לגבי אכילת בשר באחרית הימים, אתם זוכרים ציטוט רלוונטי? לאחר תשובות התלמידים מוסיפ/ה המורה: ישעיהו, בחזונו, רואה את אחרית הימים לא רק כתקופה של צמחונות אנושית, אלא של צמחונות עולמית. אחד התלמידים מקריא את הקטע השמיני להקראה.

המורה שואל/ת: בספרו, טוען הרב קוק, שגם החוקים הקשורים באכילת בשר, נועדו להוות טפטוף מתמיד של ערכים, אשר יהווה את ההכנה המוסרית לשינוי התנהגות המין האנושי עם בעלי חיים בעתיד (עמ' יח). על אילו חוקים כאלה אתם יכולים לחשוב?

המורה נותנ/ת דוגמאות לחוקים מקראיים כאלה:

"לא תבשל גדי בחלב אימו" (דברים יד' פס' כ"א). ו"שור או שה אותו ואת בנו לא תשחט ביום אחד" ויקרא כח' פס' כח'). חוקים אלה מעידים על האמונה כי בין בעלי חיים לצאצאיהם מתפתח קשר משמעותי, ומונעים, באופן סימלי, את החשיפה של ההורה למות בנו ולהפך.

"ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר. כי נפש כל בשר נפשו בדמו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו" (ויקרא י"ז, פס' יג'-יד'). ראינו כבר קודם, בדברי הקב"ה לנח, את האיסור באכילת הדם, בשל האמונה שבו נמצא הנפש. לא רק שהדבר מעיד על אמונה כי לבעלי חיים יש נפש, אלא שמצווה זו גם מונעת, באופן סמלי, אכילה של נפש. מצוות כיסוי הדם שנוספה כאן, יכולה להעיד על בושה, צורך לכסות על הפגם המוסרי שבשפיכת הנפש. פירוש זה נותן גם הרב קוק בספרו (עמ' כג'-כד').

ציווים אלה אומנם סימליים, כי הרי בפועל לפרה לא משנה כלום עם בשרה נאכל יחד עם חלב, או אם דמה נאכל לאחר שנשחטה או נשפך וכוסה, אך בעצם הסימליות שלהם יש מכדי להעיד על "הטיפטוף" המוסרי עליו מדבר הרב קוק.

חוקי כשרות מאוחרים יותר, אף קובעים כי חיה פצועה היא טמעה, וכנ"ל לגבי חיה שמצבה הגופני כה ירוד שהיא לא היתה יכולה לחיות שנה. חוקים אלה נובעים ממצוות צער בעלי החיים, ולמעשה דורשים גידול נאות של בעלי החיים לפני שחיטתם. כך, למשל, קבעו פוסקים כי כבד אווז אינו כשר, כיוון שהוא נוצר בהליך בו מוחדר צינור לגרון האווז ונדחסת לגופו כמות אדירה של מזון. הרב עובדיה טען שפרקטיקה זו נוגדת את מצוות צער בעלי חיים, ויוצרת בשר טריפה, בשל פציעת האווז בעת הפיטום. למעשה, הרבה מהבשר שנמכר בארץ לא עומד בסטנדרטים אלה. למשל, גופם של תרנגולים לבשר עוות כל כך, שהם לא היו סודרים אפילו כמה חודשים, לולא היו נשחטים.

סיכום (2 דקות)

המורה מסכמ/ת: ראינו כי מצוות צער בעלי חיים היא מצווה חשובה במקרא, ובכלל ביהדות. מנהיגים וכלה מיועדת נבחנים על פי יחסם לבעלי חיים, ופגיעה בבעלי חיים, גם כאשר היא מותרת, מלווה בחוקים שמטרתם להפחית פגיעה זו, ולהתחשב בצרכיהם הבסיסיים. נושא מרכזי בפגיעה בבעלי חיים הוא כמובן אכילתם. כ-300 מליון בעלי חיים מגודלים ומומתים למאכל רק בישראל. הדגש על צער בעלי חיים, וכמה ממצוות הכשרות, דורשים לפחות גידול נאות של בעלי החיים לפני שחיטתם, בניגוד גמור למצב במשקים מודרניים. יתרה מזאת, המקרא, על פי הפירושים שראינו, מציג את אכילת הבשר כירודה מבחינה מוסרית, ואת הצמחונות כאידיאל. האידיליה היא צמחונות, לא רק של בני האדם, אלא של העולם כולו. אך מה זה אומר לגבי ההווה – אחרי גן העדן ולפני אחרית הימים? היהדות אינה אוסרת על אכילת בשר, אך מובן שאם הדבר מוצג כאידיאל, הרי שזו בחירה שאפשרי שכל אדם יעשה עבור עצמו, ואכן אישים יהודיים רבים עשו בחירה זו, בהם הרב דוד כהן (המכונה "הנזיר") ובנו שאר ישוב כהן (רבה הראשי של חיפה), הרב שלמהגורן, והרב דוד רוזן (לשעבר רב ראשי של אירלנד). גם הסופרים ש"י עגנון, י"ל פרץ ויצחק בשביס זינגר, שגדלו במשפחה יהודית דתית, היו צמחונים. בניגוד לזאבים ונמרים, שלא יכולים לחיות על תזונה צמחונית, אולי רק באחרית הימים, האדם יכול לעשות בחירה זו, ומחקרים אף מראים שזו בחירה בריאה יותר. ונסיים בציטוט יפה, שיוכל לסכם את הנושא, מתהילים: "טוֹב-יְהוָה לַכֹּל; וְרַחֲמָיו, עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה פס' ט'), לא רק על האנושיים שבהם.

המורה מחלק/ת למעוניינים עלון בנושא יהדות וזכויות בעלי חיים, ועלונים נוספים בנושא פגיעה בבעלי חיים ופעילות נגדה.

קבצים מצורפים

bb_pages

דילוג לתוכן