תנ"ך ומורשת ישראל: מצוות צער בעלי-חיים בהלכה היהודית ובמורשת ישראל

 

סדרת שיעורים בנושא מצוות צער בעלי-חיים ביהדות (מתאים לשיעורי העשרה במסגרת המקצוע "מורשת ותרבות ישראל"). למערך גרסה גם לבית הספר היסודי.

1. איסורים על גרימת צער בעלי-חיים

האיסור לגרום צער לבעלי-חיים מופיע כבר במקרא ובתלמוד. מספרן הגדול של המצוות מדגיש את חשיבות העיקרון של התחשבות בבעלי-החיים. בואו נקרא ונבין כמה מהן. [ניתוח כל איסור או מצווה יתחילו בפירוש מילולי ובווידוא של הבנת הנקרא. כדאי לעודד את התלמידים לנסח את החוק מחדש במילותיהם, ואפילו להכליל ממנו מסקנות כלליות, שאינן נוגעות רק למיני חיות והקשרים ספציפיים].

האיסור להעביד בעלי-חיים ביום המנוחה

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. (שמות כ"ג, פסוק י"ב)

[שאלה לכיתה:] מדוע לדעתכם מצווה התורה לאפשר מנוחה שבועית גם לחמור ולשור? 

[לאחר איסוף מספר תשובות] מכיוון שבעלי-החיים גם הם סובלים מעייפות בדיוק כמו בני האדם, וגם הם זקוקים למנוחה. לא מוסרי להתעלם מהצורך הבסיסי הזה של בעל-החיים שבזכותו אוכלים ומתפרנסים.

הגבלת ניצול בעלי-חיים המשמשים לעבודה

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כ"ב, פסוק י')

לא תחסום שור בדישו [בזמן שהוא מועבד בדיש] (דברים כ"ה, פסוק ד')

אין אדם רשאי ליקח [לקחת] בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להן מזונות (תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ד, הלכה ח.

בספר דברים נכתב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים י"א פס' ט"ו). הכתוב הקדים את "עשב…לבהמתך" ל"ואכלת ושבעת". כלומר, אם יש ברשותך בעל חיים, עליך להקפיד להאכיל אותו לפני שאתה מתיישב לאכול. כי כל זמן שאתה רעב, אתה מודע יותר לרעבונה של החיה הכלואה, שאינה יכולה לקחת מזון לעצמה, והאחריות לרווחתה מוטלת עליך. הפסוק הזה כלול בקריאת "שמע", אחת התפילות הנחשבות ביותר בסידור התפילה. הופעת הפסוק בתפילה כה רבת חשיבות כקריאת "שמע" יש בה להעיד על המשמעות הרבה שייחסה מורשת ישראל למתן יחס הוגן לבעלי חיים [קריאת "שמע", הנאמרת בכל בוקר ובכל ערב, לקוחה מספר "דברים", והיא כוללת שלוש פרשיות: שמע ישראל, והיה אם שמוע תשמעו – שם מופיע הפסוק הנדון, ופרשת ציצית[

[שאלה לכיתה:] מה משותף לכל המצוות שקראנו עד כה? [הן מחייבות התחשבות בבעלי-חיים המשמשים בחקלאות ומבהירים שגם חיה שגורמים לה לעבוד אינה "מכונת עבודה", אלא יצור חי שנברא עם צרכים שיש להתחשב בהם]

[שאלה לכיתה:] מדוע לדעתכם מגבילה התורה את ניצול בעלי-החיים בחקלאות?

[לאחר איסוף מספר תשובות] בסיפור בריאת העולם האדם הצטווה "למשול" בחיות. האם פירוש הדבר שהותר לו להתעלל ולהתאכזר ל"נתיניו" או להיות אדיש לסבלם? ודאי שלא. המקרא מציג פעמים רבות את ה' ונביאיו בדימויי רועים (כשהעם מדומה לעדר הכבשים), וברור שהרועה הטוב אמור לרחם על הכבשים שהוא מגדל, לטפל בהן במסירות ולהוביל אותן לאזורי מרעה טובים. באופן דומה, התפקיד 'למשול בעולם ובחיות' פירושו קודם כל אחריות לגורל החיות והעולם, ולא הצדקה לפגוע בהם או לעשות להם ככל העולה על הדעת. לכן, אי אפשר להשתמש בשור או חמור כפי שמשתמשים במעדר. שימוש בבעלי-חיים כרוך בגידולם ובטיפול בהם, ובמילוי שורה של מצוות שממחישות את האחריות לגורלם.

אך התורה הולכת אף רחוק מכך. לא רק שאסור לנו לגרום בעצמנו סבל לבעל-חיים, לעתים יש לנו חובה אפילו להיחלץ לעזרתו של בעל-חיים שמישהו אחר גורם לו סבל:

החובה לעזור לבעל-חיים במצוקה

כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ? [והתעלמת מזה?!] עָזֹב תַּעֲזֹב [את השנאה ביניכם, ותפרוק את המשא] עִמּו. (שמות כ"ג, פסוק ה') [אבן עזרא מפרש את הציווי – כ'תפסיק מאי מתן עזרה': "תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא, ויפול מזה הצד ומזה הצד, ויקום החמור."]

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דברים כ"ב, פסוק ד')

התורה אף הציבה מגבלות רבות על אכילת בעלי-חיים, כגון איסור על אכילת רוב סוגי החיות וקביעת כללים מחייבים לשחיטה שצמצמה מאוד את הסבל הכרוך בה לעומת לדרכי ההמתה שהיו נהוגות בקרב עמים אחרים באותה תקופה.

איסורים הקשורים באכילת בשר

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה — אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כ"ב, פסוק כ"ח)

לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כ"ג, פסוק י"ט)

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים י"ב, פסוק כ"ג(

[שאלה לכיתה:] מדוע לדעתכם מטיל המקרא הגבלות ואיסורים רבים כל כך על אכילת בשר?

[לאחר איסוף מספר תשובות] בואו נראה מה השיב על כך הרמב"ם, אחד מגדולי פוסקי ההלכה וההוגים היהודים. הרמב"ם תיאר במילים מרגשות את זכותם של בעלי-חיים שלא להיות נתונים לכאב ולסבל:

"וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי-החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי-חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון אלא פעולת הכוח המְדָמֶה המצוי ברוב בעלי-החיים כמציאותו באדם."

[שאלות לכיתה:]

  • מדוע לדעת הרמב"ם נאסר לשחוט ביום אחד בעל-חיים ובנו? [כדי להבטיח בוודאות שבעל-חיים לא ייאלץ לצפות בבנו מוצא להורג לנגד עיניו]
  • מה לדעתך מתכוון הרמב"ם במילים "הכוח המְדָמֶה המצוי ברוב בעלי-החיים כמציאותו באדם"? איך אנו קוראים כיום לאותו "כוח מְדָמֶה"? [הרמב"ם מתכוון לרגשות, בניגוד לשכל ולהיגיון]
  • באיזה תחום, אם כן, אין לדעת הרמב"ם הבדל בין בני-האדם לשאר היצורים החיים? [התחום הרגשי. תחום זה אינו ייחודי לאדם משום שכל בעל-חיים יכול לחוש פחד, רעב, או שאיפה להגן על צאצאיו, אפילו אם אינו חכם במיוחד]

הספר "שולחן ערוך", מחשובי ספרי ההלכה עד ימינו, נכתב במאה השש-עשרה על ידי הרב יוסף קארו מצפת. בעניין החובה לעזור לבעלי-חיים במצוקה הוא כותב:

"אסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר [ללא "בעלים"], ואפילו של נוכרי" ("קיצור שולחן ערוך", פרק קצ"א, סעיף א')

קארו אמנם טוען ששימוש בבעלי-חיים לצרכי האדם הותר. כך למשל הוא קובע שאין איסור מפורש למרוט אווזים חיים להשגת נוצותיהם לשם מילוי כריות ושמיכות. אבל למרות שאין זה אסור במפורש, ראוי לדעתו להימנע מכך בשל האכזריות הכרוכה בכך כלפי האווזים. מחקרים מודרניים הראו שהסבל הנגרם לאווזים במהלך מריטתם הוא קשה ומתמשך, ודומה לסבל אדם ששערותיו ייתלשו.

  • האם לדעתך מוצדק להשתמש בנוצות אווזים שנמרטו חיים כאשר יש תחליפים (כגון פוך סינתטי או שמיכות כותנה)?

דוגמא נוספת שנותן קארו למקרה שבו יש לקיים את מצוות צער בעלי-חיים, היא זו:

"סוסים המושכים בעגלה, והגיעו למקום מקולקל או להר גבוה, ואינן יכולים למשוך בלי עזר, מצווה לעזור אף לנוכרי משום צער בעלי חיים, שלא יכה אותם הנוכרי מכה רבה למשוך יותר מאשר בכוחם."

  • [שאלה לכיתה:] תנו דוגמא שמתאימה יותר לימינו (כשסוסים כבר הוחלפו לרוב על-ידי מכוניות) הממחישה את החובה לעזור לבעלי-חיים. [לשים כלי עם מים בחצר לחתול צמא, למשל, אך גם לעזור לבעלי-חיים שסובלים הרחק מעינינו, אך אנו משפיעים על גורלם, למשל להימנע מקניית מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים]

 

2. סבלו של הרב הנערץ, עורך המשנה

רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, המכונה "רבנו הקדוש", או פשוט "רבי", שימש כנשיא יהודה לפני 1,800 שנים, וזכה להערצת בני דורו והדורות שלאחריו, עד ימינו. במקומות שונים מסופר שעברו עליו שלוש עשרה שנים קשות, שבהן התייסר מכאבי שיניים טורדניים. מדוע נגזרו עליו ייסורים קשים כאלה? כיצד נגאל מהם? על כך מספר התלמוד:

ייסורים של רבי על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה ראשו בתוך כנף בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי: לֵך, לְכַך נוצרתָ [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו משמיים: הואיל ואינו מרחם, שיבואו עליו ייסורים.

ועל-ידי מעשה אחר הלכו ייסוריו. יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם גורי חולדה והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, הרי כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, 9). אמרו משמיים: הואיל ומרחם, נרחם עליו.

(מארמית: תלמוד בבלי, בבא מציעא פה, ע"א; הסיפור מופיע גם בתלמוד ירושלמי ובמקורות נוספים)

  • מדוע נענש רבי יהודה הנשיא בייסורים לפי הסיפור?
  • מדוע נפסק עונשו של רבי לפי הסיפור?
  • מהו, לפי הסיפור, העיקרון המשותף העומד מאחורי גזירת העונש ומאחורי ביטולו? ["מידה כנגד מידה": מי שמרחם ראוי לרחמים, ומי שאינו מרחם אינו ראוי לרחמים, אפילו לרחמי-שמיים]
  • כיצד מתואר השינוי שחל ברבי יהודה הנשיא וממה לדעתך הוא נובע? [נראה שדרך כאב השיניים למד הרב להזדהות עם הכאב של הזולת, אפילו הזולת הזה הוא גורי חולדה, הנחשבים חמודים הרבה פחות מעגלים. בעל-חיים עלול לסבול מכאב (שיניים או אחר) לא פחות מבן-אדם, למרות הבדלים אחרים שיש ביניהם]
  • מהו הלקח שמבקש ללמד המדרש לדעתכם? [אין צורך כמובן להכתיב תשובה אחת; כל תלמיד/ה רשאי/ת ללמוד מן הסיפור את הלקח שלו/ה. אך ניתן להפנות תשומת לב ללקח לפיו אל לנו ללקות בגאוותנות ויוהרה כלפי פגיעה בבעלי-חיים ובטבע; גם אם התורה התירה אכילת בשר (כמו עבדות או מלוכה או עניינים נוספים שבהם נראה שהשלימה עם חולשות האנוש וביקשה לפחות לרסן אותן) אין בכך היתר להתאכזר לבעלי חיים או להתעלם ממצוקתם]

דבריו של רבי יהודה הנשיא לעגל ("לכך נוצרת") אינם חריגים, וסביר להניח שרוב בני דורו לא היו רואים בהם פסול, אולם המדרש מלמד כי אסור לבני-האדם, ואפילו לגדולי הפוסקים, להניח שבעלי-החיים נוצרו אך רק כדי לשרת את האדם ואת הנאותיו. אסור אפילו לרב הנערץ בכל הזמנים להקשיח את ליבו כלפי יצורים שנבראו עם רצון לחיות ולהימנע מסבל.

3. חזון הצמחונות והשלום של הרב קוק [הטקסט המלא זמין לקריאה ברשת]

הרב אברהם יצחק הכהן קוּק, ששימש כרב האשכנזי הראשי הראשון בארץ-ישראל, נולד בלטביה ב-1865, ונפטר בירושלים ב-1935. הוא נחשב לאחד מגדולי אנשי הרוח שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים: איש רב כשרונות, שעסק במקרא, אגדה, קבלה, פילוסופיה דתית ועוד. הרב קוק נחשב למנהיג הרוחני של תנועת הציונות הדתית. הוא זכה להערכה ולהערצה בשל גדולתו התורנית, הרוחנית והמוסרית, וידוע בגישתו הנלבבת והאוהבת כל אדם וחי.

הרב קוק מתייחס במקומות שונים בכתביו לשאלה מהו היחס הראוי שיש להעניק לבעלי החיים. ההתייחסויות הללו קובצו ע"י הרב דוד כהן (שכונה "הנזיר" בשל אורח חייו הצמחוני) בספר "חזון הצמחונות והשלום מבחינה תורנית". בספר מתאר הרב קוּק את הצמחונות כאידיאל המוסרי של היהדות.

ביהדות מקובלת הדעה שעשרה דורות ראשונים של האנושות היו צמחונים. בגן העדן לא הותר לאדם וחווה לאכול בעלי-חיים. רק לאחר חטאי דור המבול, עקב הידרדרותו המוסרית של האדם, התיר האל את אכילת הבשר. בפרק א' בספר בראשית, פסוקים כ"ט-ל, מתאר הבורא את התזונה המומלצת לברואיו. לאדם הוא אומר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאכלה"

רש"י פירש: "ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר".

  • מתי הותרה אכילת בשר לאדם, ומדוע? [לאחר המבול, עקב האכזבה מרמתם המוסרית הנמוכה של בני-האדם]
  • האם לדעתך ישנם בתורה היתרים אחרים לביצוע מנהגים שנחשבים אף הם בלתי רצויים באופן עקרוני? [כן. התורה מסתייגת ממנהגים כמו עבדות, המלכת מלך ולעתים אפילו הקרבת קורבנות, אך מכירה בכך שבני-אדם זקוקים להם (עדיין) ולכן מתירה אותם תוך הגבלות רבות]

גם את הציווי "לרדות" (כלומר, לשלוט) בבעלי-החיים (שניתן עוד בתקופה הצמחונית בגן עדן) לא רואה הרב קוק כהיתר לפגוע בהם:

'ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ' (בראשית א' פס' כ"ח) איננה מכוונת לרדייה של מושל עריץ, המתעמר בעמו ובעבדיו, רק כדי להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחוק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ד', הטוב לכל, 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהילים קמ"ה פס' ט'), שאמר 'עולם חסד יבנה' (תהילים פ"ט פס' ג')".

הרב קוק מדגיש כי לא רק בראשית ימיה של האנושות נמנע האדם מאכילת חיות, אלא גם בעתיד, עם התקדמותה המוסרית של האנושות, אנו צפויים לחדול מהריגת בעלי-חיים לשם אכילתם. הוא מדגיש שאי הפגיעה בבעלי-חיים לא תנבע רק מרגשות רחמים או "צדקה של ויתור", אלא תהיה בגדר "משפט ודין גמור, גזרה וחוק איתן". הוא סבור כי "חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו"

הרב קוק מתייחס לא רק לאכילת בשרם של בעלי-החיים אלא גם ללקיחת מה שהוא מכנה 'רכושם הטבעי של בעלי-החיים': הצמר או החלב למשל. הוא קובע שגם שימוש זה הוא פגיעה ברגש המוסר הטבעי, שכן "האדם בחולשת אהבת עצמו, העוברת כל גבול, נִגש אל הפרה העניה ואל הרחל [כבשה] הנאלמה, ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה". יחד עם זאת מבהיר הרב קוק, ש"אין כאן פגם מוסרי, אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל על ידי זה משאו, ועל כל פנים לא יצר לו ולא יזיק לו. אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתיים הטבעיים, הכבש עצמו, צריך לו. "אז ראוי להכיר הדבר בתור גזל משפט, הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש".

אין ספק שהרב קוק היה רואה בדרך שבה גוזזים היום כבשים "גזל משפט", כי הגזיזה, כפי שהיא מבוצעת היום, כלל אינה דומה לתספורת. הדרישה לביצוע מהיר באה על חשבון יחס עדין ומתחשב כלפי הכבשים ועל חשבון נקיטת אמצעי זהירות שלא ייפצעו. הכבשים ההמומות והמפוחדות נקשרות ומוטלות על צדן, ונגרמים להם חתכים ופציעות.

ולגבי שימוש בחלב: הרב קוק מבהיר, שחלב הפרה או חלב העז נועד לצאצאיה, ולא לאדם: "על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדהּ הרך, את הגדי שלה, האהוב לה, מחלב שדיה" . אולם "חולשתו החומרית והמוסרית" של האדם "שינתה ועִיוותה את ההשקפות הישרות הללו".

הנימוק שנותן הרב קוק לאיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו", המופיע במקרא שלוש פעמים (שמות כ"ג, פסוק 19; שמות ל"ד, פסוק 26; דברים י"ד, פסוק 21) הוא:

"אבל בן אדם, אוזניך תשמענה דבר מאחריך, קול אלוהים בכוח, הקורא לך, 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. לא! ייעוד הגדי איננו דווקא להיות למאכל לשיניך החדות, שהוחדו אמנם גם הושחזו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאוותך השפלה"

4. כיצד קיים רבי זוסיא מצוות פדיון שבויים

ר' משולם זוסיא שחי בפולין במאה ה-18, הוא אחת הדמויות הייחודיות והמופלאות בעולם החסידי. התנהגותו מבטאת קיום מצוות ואהבת האל מתוך שמחה והתלהבות טבעיות, ולא מתוך למדנות שקדנית, כמקובל. בסיפור הבא מתואר במעשה שעשה ר' זוסיא כשיצא להתרים כספים לקיום מצוות פדיון שבויים (מצווה חשובה ביהדות שמטרתה לשחרר שבויים ובני ערובה):

פעם אחת נשא הצדיק רגליו לקבץ מעות [כספים] עבור פדיון שבויים, ובא למלון אחד ובעל הבית, הפונדקאי, לא היה בביתו. וראה הצדיק שם כלוב ציפורים, איך שהם ניצודים, ומגמתם הוא לפרוח באוויר העולם כטבעם להיות צפור דרור. ונכמרו רחמיו עליהם ואמר: "אני מכתת רגלי להשיג מעות עבור פדיון שבויים, והנה אין פדיון שבויים גדול מזה להתיר הצפרים ממאסרם." ועשה כן ופתח הקן וברחו הצפרים לדרכם. ואחר-כך בא הבעל-בית לביתו וראה שהקן פתוח והציפורים אינן. והיצר לו מאוד מזה, ואמר לבני ביתו: "מי הוא זה שעשה לי הרעה הגדולה?" ואמרו לו: "יש כאן איש אשר למראה עינינו הוא משוגע, הוא עשה המעשה הרע." אמר הבעל-בית להצדיק: "אתה המשוגע, איך מלאך לבך [איך הרשה לך לבך] לעשות המעשה הרע, להבריח את הציפורים שלי, והפסדת לי ממון הרבה ששילמתי עבורם." אמר לו הצדיק: "כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהילים קמה, 9), ונכמרו רחמי להוציאם ממסגרותם". והיכה הבעל-בית לצדיק מכות אכזריות. [סיפורים נוראים, ליקט יעקב קינדר, עמ' 76-77]

  • כיצד רואה בעל-הבית הפונדקאי את הציפורים וכיצד רואה אותן לעומתו ר' זוסיא? [הפונדקאי רואה את הציפורים כרכושו ואילו ר' זוסיא רואה אותם כבעלי חיים שנשמת חיים באפם, ונבראו מצוידים בכנפיים וברצון לעוף – ולכן הן גם ראויות לממש צורך זה]
  • ציינו נימוקים בעד ונגד מעשהו של ר' זוסיא. [בעד: הוא עזר לציפורים להפסיק לסבול; נגד: הוא הכעיס את הפונדקאי וסיבך את עצמו במכות]
  • מה הקשר בין מעשהו של ר' זוסיא למטרת שליחותו המקורית באותה עת? [מעשה שחרור הציפורים מהכלוב מהווה מימוש מפתיע ולא צפוי של מטרת שליחותו של ר' זוסיא: פידיון שבויים]
  • האם רומז הסיפור לדעתכם כי פגיעה בבעלי-חיים מובילה לפגיעה בבני-אדם? [ניתן לראות בתגובתו האלימה של הפונדקאי ובמכות שהוא נותן לצדיק ביטוי לאכזריות שגרמה לו להתעלם גם מסבלן של הציפורים הכלואות]
  • האם לדעתכם מוצדק לכלוא ציפורים בכלוב (למשל תרנגולות בתעשיית הביצים)? [ניתן לעורר דיון ודעות בעד ונגד]

5. פועלים למניעת צער בעלי-חיים

ד"ר יעל שמש, מרצה למקרא באוניברסיטת בר-אילן היא פעילת זכויות בעלי-חיים שומרת מצוות. ד"ר שמש הייתה שותפה למאבקים בהתעללות בבעלי-חיים שזכו להצלחה, בין היתר הודות לפגישה שקיימה עם שר החינוך. יעל תיארה לשר כיצד נתיחה בדג שנערכה בכיתתה בהיותה תלמידה, עוררה בה רגשות זעם כלפי המערכת האדישה לסבלו המיותר של הדג. בעקבות הפגישה החליט שר החינוך לאסור על ניסויים בבעלי-חיים בבית-הספר בישראל.

ד"ר שמש, פרסמה מאמר שכותרתו "צער בעלי-חיים ביהדות: רצוי מול מצוי". במאמר היא מדגימה את הניגוד שבין מצוות צער בעלי-חיים בהלכה היהודית לבין המציאות של משקים תעשייתיים מודרניים אשר גורמים צער עצום לבעלי-חיים, אך למרות זאת נחשבים ככשרים:

אורח החיים הטבעי של תרנגולות הוא חיים בלהקות קטנות, שבהן כל פרט בלהקה יודע את מקומו ומזהה את חברי הלהקה האחרים. התרנגולות נהנות מאמבטיות חול, התרוצצות בחצר והתעופפות. את הביצים הן מטילות בפרטיות, בקינים שהקימו. כל זה לא קיים, כמובן, בלולים התעשייתיים, שבהם נכלאות התרנגולות בצפיפות רבה בשורות ארוכות של כלובים צרים המונחים זה על גבי זה (לולי סוללה). השטח המוקצב לכל תרנגולת הוא כגודל התרנגולת עצמה. הן אינן יכולות לזוז, ובוודאי שלא לפרוש את כנפיהן. רשת הברזל שעליה הן עומדות גורמת לעתים קרובות לפציעות ולעיוותים ברגליהן. הצפיפות הקשה והמתח גורמים לתרנגולות לנקר את נוצותיהן או את חברותיהן לתא. כדי למנוע זאת נהוג לחתוך את מקורן עוד בהיותן אפרוחים. החיתוך גורם לאפרוחים כאב עז וממושך, שכן ברקמת המקור עוברים עצבים.

  • האם לדעתך היחס לתרנגולות בתעשיית הביצים בימינו תואם את ההלכה? מדוע? [כדאי לעורר דיון בנושא תוך עימות בין מספר גישות נפוצות, וביניהן זו המוכרת פחות, הרואה בגידול התעשייתי של בעלי-חיים ניגוד גמור לרוח ההלכה היהודית]

מצבם של בעלי-החיים היום הוא רע מאוד [ניתן לפרט מעט על סבלם של בעלי-חיים בתעשיות הפרוות, של חיות הנפגעות מציד, ושל עופות ויונקים הכלואים בתת-תנאים במשקים תעשייתיים, מובלים בצפיפות ובצמא למשחטה, ועוד] למרות שגם ההלכה היהודית וגם החוק הישראלי אוסרים לפגוע בהם. הבעיה המרכזית היא שאנשים היום פשוט לא יודעים מה קורה לבעלי-החיים. אם פעם כל אחד יכול היה לדאוג לתרנגולות ולשור שלו, היום פרות ותרנגולות מגודלות במקומות סגורים ורחוקים מרובינו, ונדמה שאין לצרכן (מי שקונה את המוצר) שליטה על תנאי הגידול שלהן. למעשה, לצרכן יש את כל השליטה, מה שחסר לו הוא רק ידע. אם הוא לא ישלם למתעללים, לא תהיה התעללות. הבעיה היא רק שרובנו לא מודעים לדרכים בהם נפגעים בעלי-חיים. לכן חשוב ללמוד ולשתף אחרים במידע על פגיעה בבעלי-חיים ולהשתדל לקנות מוצרים שלא כרוכים בגרימת צער בעלי-חיים. כמה דוגמאות:

  • מוצרי קוסמטיקה (כגון שמפו, שפתון, קרם, וכו') מסוימים נבדקים על בעלי-חיים במקום בשיטות אחרות. כך למשל, מחדירים כימיקלים צורבים לעיני ארנבים שכלואים במתקן מיוחד שלא מאפשר להם לזוז ולהתנגד. כדאי להעדיף מוצרים עליהם מופיע הסמל של "לא נוסה על בעלי-חיים" ו"לא מכיל רכיבים מהחי" כדי לא לתמוך בהתעללות קשה כל כך בארנבים וחיות אחרות.
  • ביצים אורגניות, ביצי חופש או אפילו גידול תרנגולת בחצר הן כולן אפשרויות טובות בהרבה מאשר קנייה של ביצים מלולים תעשייתיים בהן כלואות התרנגולות במשך שנתיים בנפח של קופסת נעליים.
  • לא לקנות כרטיסים למופעים שכרוכים באילוף וכליאה אכזריים של בעלי-חיים. קרקסים או מופעי קסמים יכולים להיות מהנים הרבה יותר כשאינם גורמים סבל לאף אחד אחר.

 

פורסם תחת מערכי שיעור, מערכים מומלצים תגיות: גילאי:13-1516-18סוג המערך:שעור לפי מקצוע לימודדיוןהרצאה ומצגתדקות:כ-9045 -60סדרת שעוריםמילות מפתח:חיות בתעשיות המזוןתזונה ובריאותיהדותזכויות בעלי החיים - דיון רעיוניחיות המנוצלות לעבודה [קישור ישיר]