דף עבודה – קטעי קריאה וכתיבה יצירתית בנושא רגשות בעלי חיים

לעוד מערכי שיעור ודפי עבודה בעברית

ניתן לעבוד על קטעים אלו בשעור נפרד, או במסגרת התוכנית "לחלוק את העולם… עם כולם", (שיעור 2, רגשותיהם של בעלי-חיים)

 

למורים:

ארבעת הסיפורים המובאים בהמשך, מציגים בעלי חיים שחווים רגשות ופועלים בהשפעתם, באותו אופן שעושים זאת בני האדם. בקשו מהתלמידים לקרוא את הסיפורים בקבוצות קטנות או בכיתה. קיימו שיחה על הרגשות שהחיות בסיפורים לבטח הרגישו ומדוע הן התנהגו כפי שהתנהגו. לאחר מכן בקשו מהתלמידים לספר על פעמים שבהן הם חוו רגשות דומים, ואיך התנהגו באותם מצבים.

בקשו מהתלמידים לכתוב בהמשך לכל סיפור שלושה זיכרונות שלהם עצמם על מקרים שבהם הרגישו כמו החיה. בקשו מהם לבחור את הזיכרון האהוב או המעניין ביותר שלהם ולכתוב עליו פסקה שמתארת את הזיכרון, ומסבירה במה הייתה התנהגותם דומה לזו של החיה (או החיות) בסיפור. את סיפורי התלמידים ניתן לכרוך ל"ספר כיתה" מרשים. התלמידים עשויים לבקש לחלוק יותר מזיכרון אחד.

 

לתלמידים:

ארבעה סיפורים אלה מציגים רגשות של בעלי חיים. בני אדם הם לפעמים אמיצים, לפעמים בוכים מרוב געגועים אל מישהו שאבד להם, ולפעמים מתלוצצים ואף צוחקים מהבדיחות שלהם עצמם. האם יש מקרים בהם חיות עושות אותו דבר?

קראו את ארבעת הסיפורים וחשבו איך הרגישו החיות. האם הרגשתם כך פעם בעצמכם? בסוף כל סיפור כתבו מה לדעתכם הרגישה החיה בסיפור. לאחר מכן כתבו על הפעם שבה הרגשתם כמו החיה בסיפור, ואיך התנהגתם בגלל רגשות אלה.

קטעי קריאה וכתיבה יצירתית בנושא רגשות בעלי חיים

 

1. חיות מצילות חיים!

פריסילה, חזירת בר בת חודשיים, מצילה ילד קטן מטביעה

(Adapted from Real Animal Heroes, by Paul Drew Stevens. Chico, Calif.: Sharp & Dunnigan, 1989.)

 

ביום קיץ חם אחד בשנת 1984, הלכו קַרוֹל בֶּרְק ובנה בן האחת-עשרה אַנתוֹני לשחות באגם בטקסס. הצטרפה אליהם פְּריסילה, החזירה הקטנה שגידלו בביתם, בת חודשיים, ומשקלה כ-10 קילוגרם. פריסילה אהבה מים, והייתה שחיינית מעולה. אבל אנתוני, שסבל ממגבלה גופנית מסוימת, לא ידע לשחות.

            במשך שעות שיחקו אנתוני, אמו ופריסלה במחבואים במים הרדודים. לבסוף אנתוני התעייף, ואמו עלתה לחוף כדי להתכונן לחזרתם הביתה. כשהסתובבה שוב ראתה את אנתוני הרחק בתוך המים, נאבק כדי לצוף ולנשום אוויר. היא התחילה לשחות אליו, וכך עשתה גם פריסילה. על אף שהחזרזירה הייתה עייפה משחייה במשך כל היום, היא הגיעה אל אנתוני ראשונה. הילד תפס בקולרהּ, אך מרוב בהלה משך אותה חזק מדי, וגרר איתו את פרסיליה אל מתחת למים.

            אנתוני היה כבד כמעט פי ארבעה מפריסלה, ועכשיו התחילו שניהם לטבוע. פריסילה חתרה בכל כוחה כדי לצוף מעלה, עד שבמאמץ אדיר היא הצליחה, ובעוד אנתוני נצמד אל גופה הקטן, היא שחתה חזרה לחוף.

            לפריסילה, כמו לכל החזירים, יש זיכרון ארוך. שנים רבות אחרי ההצלה היא עדיין התרגשה ונחרדה כשראתה ילדים קטנים משחקים ליד מים.

            על גבורתה ועל אומץ לבה זכתה פריסילה לכבוד רב, ובעיר יוסטון שבטקסס הוכרז על שמה "יום החזירה פריסילה".

מומלץ לשלב  דף צביעה על חזירים

2. אילו רק ידעו לדבר!

קוֹקוֹ הגורילה למדה את שפת הסימנים ולימדה את משפחתה האנושית על גורילות ועל רגשותיהן.

(Animals Who Have Won Our Hearts, by Jean Craighead George. New York: HarperCollins, 1994.)

 

קוקו למדה איך לסמן בשפת הסימנים מאות מילים! כשהיא סימנה בפעם הראשונה בהצלחה את המילה "אוכל" לפְרַנסין פֶּטֶרסוֹן, האישה שטיפלה בה, ופרנסין בתגובה נתנה לה את האוכל שלה – קוקו הייתה כה מאושרת, שהיא שמה לעצמה דלי על הראש והתחילה לרוץ במעגלים.

            קוקו למדה בקלות את השמות לדברים שאהבה, אבל הייתה "קשת תפיסה" בנוגע לדברים שלא אהבה. נדרשו לה חודשיים תמימים כדי ללמוד את המילה "ביצה", שהיא שנאה, ודקה אחת כדי ללמוד את המילה "תותים", שאהבה.

            קוקו יודעת גם להצחיק. אחרי שענתה שוב ושוב לשאלה מה צבע המגבת הלבנה שלה, נמאס לה והיא סימנה באצבעותיה "אדום". כששאלו אותה שוב היא ענתה שוב "אדום", ובפעם השלישית ששאלו אותה היא הרימה בזהירות פיסת חוט אדום זעירה שהייתה על המגבת, צחקה וסימנה "אדום".

            קוקו מזהה את דמותה במראה, מנקה את שיניה בקפדנות, ומשחקת עם חברותיה החיות האחרות. היא הייתה כל כך עצובה כשידידה החתול מת, שהתירו לה לבחור גור חתולים אחר, והיא טיפלה בגור החדש שלה באהבה ובעדינות.

            לקוקו גם היה מה לומר על מה שהיא אינה אוהבת. כשממש כעסה על מישהו, היא הייתה מכנה אותו "בית שימוש רקוב". היה לה חבר, גורילה צעיר ממנה ששמו מייק, וכשהיא קינאה בו לפעמים, היא קראה לו "מייק המשוגע". אחד מהמורים שלה, רון כהן, העניש אותה כשהיא התנהגה לא יפה, ואותו היא כינתה "רשע טיפש מרושע".

            לאחר זמן הגיעה פרנסין פטרסון למסקנה שגורילות כמו קוקו ומייק זקוקות לשטח מחייה בו יוכלו להתרוצץ ולהתנהג כמו אחיותיהן הגורילות שבטבע. קוקו ומייק ומטפליהם עברו לאזור כפרי, בו יכלו הגורילות לטפס על עצי הפרי ולשחק בשטח הפתוח.

            קוקו הביעה בשפת הסימנים את דעתה על עצמה ועל בני מינה, ואמרה: "חיה מצוינת גורילה".

 

3. חיות עצובות כשמישהו מת!

לוֹבּוֹ היה זאב שחי באמריקה בין 1889 ל-1894. ציידים רבים ניסו לתפוס אותו, אך אף פעם לא הצליחו. הוא היה כה חכם וחזק שאנשים כינו אותו "המלך".

(Lobo the Wolf: King of Currumpaw by Ernest Thompson Seton. Seattle: Storytellers Ink,1991.)

 

במכתש שבו נראה לובו לעתים קרובות הניחו הציידים פגר פרה ואת ראשה הכרות כפיתיון. הם הקיפו את הראש הכרות ואת הגווייה ב"מלכודות רגל" וקיוו שלובו ולהקתו ינסו לאכול את הפגר או את הראש ויילכדו. מאוחר יותר, כשהציידים חזרו לבדוק את המלכודת, הם גילו שזאב לקח את ראש הפרה ואחת המלכודות נתפסה על רגלו. עקבות הזאב הראו שהוא ניסה לברוח עם הראש.

            הציידים עקבו אחרי מסלול בריחתו של הזאב. הם הלכו כחצי קילומטר ואז ראו אותה. זו הייתה הנקבה הלבנה הידועה בשם בלנקה, חברתו של לובו. בלנקה ניסתה בכל כוחה להימלט מהגברים. על אף שסחבה בפיה ראש פרה במשקל 25 קילוגרם ועל אף שרגלה הייתה נתונה בתוך שיני המלכודת, הם לא הצליחו להדביק אותה. לבסוף היא נעצרה כשקרני הפרה נתפסו בסלע.

היא ידעה שהיא מכותרת. היא התכוננה למאבק ופלטה יללה ארוכה וחדה שהדהדה על פני הקניון, והציידים שמעו את יללתו של המלך לובו בתשובה. זו הייתה היללה האחרונה של בלנקה. הציידים סגרו עליה. היא נלחמה על חייה, אך הציידים היו רבים, והם הרגו אותה.

            הגברים רכבו הביתה עם גופתה של בלנקה המתה, וכל הדרך שמעו את קריאותיו של לובו המחפש אותה. נראה שלובו ידע שלא יוכל להציל את בלנקה אם יישאר לידה; לציידים היו רובים, כל משפחתו נהרגה בכדורי הרובים האלה. כל היום שמעו הציידים את יללתו. סֶטון אמר לאחרים: "עכשיו אני בטוח שבלנקה הייתה בת זוגו".

עם רדת הלילה עקב לובו אחרי הציידים, יבבתו נשמעה קרובה יותר ויותר. צליל יגון היה בקולו. לא הייתה זו יללה חזקה וכועסת אלא קינה ארוכה ועצובה. "בלנקה! בלנקה!" נדמה היה שהוא קורא.

 

4. חיות גיבורות!

טַנג, כלב מסוג נְיוּפָאוּנְדלֶנד, הציל 92 אנשים מספינה טובעת בעת סערה איומה.

(Dog Heroes, by Tim Jones. Seattle: Epicenter Press, 1995.)

 

בדצמבר 1919, בעת סערת שלג, עלתה ספינה ששמה אִיתִי על שרטון סלעי מול חופי ניופאונדלנד בקנדה. 93 אנשים נלכדו על הספינה, בעת שגלי האוקיאנוס געשו סביבם והתנפצו אל הסלעים. אנשי הצוות ניסו לזרוק מהספינה חבל אל אנשים שהיו על החוף, אבל לא הצליחו. אחד המלחים נטל את החבל וקפץ למים. הוא ניסה לשחות אל החוף עם החבל בידו, אך נסחף על ידי הזרמים העזים ולא נראה עוד לעולם.

            אז הביט רב החובל בטנג, הכלב מסוג ניופאונדלנד שגר על האוניה. הוא ידע שטנג הוא תקוותם האחרונה. הוא הושיט לכלב את החבל. עם החבל בין שיניו קפץ טנג למים ושחה לעבר החוף. הגלים היו אדירים והרוחות חזקות, הזרמים גררו אותו חזרה אל הים הפתוח ומים זרמו לתוך עיניו ואוזניו, אבל טנג המשיך לשחות בעקשנות עד שהגיע באפס כוח אל החוף. האנשים על החוף מיהרו לתוך המים ומשו אותו החוצה. הם לקחו את החבל וקשרו אותו לסלע חזק, והחבל שימש את אנשי הספינה שנאחזו בו והגיעו לחוף. כך ניצלו כל 92 הנוסעים שנותרו על הספינה.

            ספרי ההיסטוריה לא מספרים לנו מה עשה טנג ברגע שהגיע סוף סוף אל חוף מבטחים, אך לא קשה לדמיין את הכלב המביט נרגש בחבריו בני האדם, ואחר כך מברך בשמחה כל אחד מהנוסעים שמגיע לחוף.

חברת הביטוח המפורסמת לוֹיד מלונדון, העניקה לטנג מדליה על עוז רוחו, אותה הוא נשא עד יום מותו.

מומלץ לשלב דף צביעה כלבים

פורסם תחת מערכי שיעור תגיות: גילאי:כיתות א ב גכיתות ד ה וסוג המערך:מעורבות חברתית ואקטיביזםמערך שיעורדפי עבודהמילות מפתח:חיות ברחיות מחמד וחיות ברחובמקצוע ותחום לימוד:עברית ולשון [קישור ישיר]